סיכום אובזרבר- מאמרים

[YossihNew]

קרבות ארוכים חלק ב'- 24 בנובמבר, 2003:

• אז לאחר הכתבה לפני חודשיים על קרבות של שעה לפני הקרב של קורט אנגל-ברוק לסנר בסמאקדאון, הפעם האחרונה ששידרו קרב אחד כל התוכנית ברשת הייתה בשנות ה-50 ברשת דומונט. ההיאבקות הייתה אז מאוד אהודה בפריים טיים, לא הייתה תחרות. הכוכב הגדול היה אלוף הטלוויזיה של ארה"ב, ורן גאנייה, כי לו ת'אז הסתכסך איתם במאבק הארגוני. פרד קולר וג'ים בארנט, מנהלי הארגון, ניסו להוציא את ביל מלבי אובר כפייס. הם קבעו תוכנית אחת עם קרב אליפות. גאנייה, הבלתי מנוצח, יחטוף ממלבי ברגע האחרון וכמעט יפסיד עד שהזמן יגמר. הרעיון היה שהלילה הזה יהפוך את מלבי לכוכב ענק, וזה לא קרה. מלבי נפצע בקרסול בתחילת הקרב, והקרב עדיין היה טוב אבל לא כמו שחשבו. הוא נמשך 40 דקות. מלבי לא יצא אובר כמו שרצו, ולאחר הקרב, רשת דומונט אמרה שלא רוצים לראות קרב כזה ארוך אז שלא יעשו את זה שוב.​
• יש לנו תיעוד די מושלם לכל הקרבות על אליפות ה-NWA שהגיעו לתיקו של שעה בסנט לואיס, העיר הגדולה בברית, מהקמתה ועידן לו ת'אז, עד לריק פלייר וג'ים קרוקט. זה הודות לספר מיוחד על תולדות ההיאבקות ותיעוד של לארי מטיסיק. מטיסיק היה העוזר של סם מוצ'ניק, נשיא ה-NWA, מסוף שנות ה-60, הפרשן שלו ועוזר הבוקינג עד לפרישתו. מטיסיק היה מנכ"ל כמה שנים לאחר העזיבה של מוצ'ניק, עד שהסתכסך עם הארלי רייס, פאט או'קונור, בוב גייגל וורן גאנייה. הוא ניהל ארגון מתחרה ועבר לעבוד אצל וינס מקמהן ב-1984. הוא היה ברוב הקרבות האלה וטיפל בעניינים. ת'אז חיסל את כולם במשך ארבע שנים כאלוף לפני הפיוד מול ווילבור סניידר. סניידר היה שחקן פוטבול לשעבר והפייס העולה הכי גדול אז. הם נלחמו שעה בינואר 1955, לראשונה עשו קרב כזה בעיר ב-NWA. בקרב החוזר במרץ סניידר נפסל לאחר 44 דקות, וכעבור שלושה שבועות הם שוב נלחמו שעה, עד שבאפריל ת'אז ניצח בשתי הכרעות משלוש. סניידר נבנה להיות אלוף. הוא היה דומה לטד דיביאסי- יכול היה להיות אלוף, והזמן לא התאים. הוא היה גבוה ואתלטי, והיה כוכב אצל סטו הארט.​
• מטיסיק, שתמיד תמך בהכנסת סניידר להיכל התהילה, אמר שהיה נהדר. כולם התלהבו מהקרבות, הם נלחמו שעה וחצי כתוצאה מהסדרה הזאת. אבל דיק הוטון, אלוף NCAA שלוש פעמים, היה היורש של ת'אז. הוא היה מתאבק נהדר, אבל חסר כריזמה ולא משך קהל. ה-NWA נחלשו ורוב ההיאבקות גם לאחר אובדן השידורים. לאחר שת'אז נתן לדיק הוטון את התואר ונסע לחו"ל, הוטון וג'ין קיניסקי נלחמו בינואר 1958, וגם מול וויפר בילי ווטסון באפריל ות'אז בנובמבר, בקרבות של שעה. עברו שבע שנים עד לפעם הבאה שזה קרה- בפברואר 1965, ת'אז ניצח את או'קונור בהכרעה ראשונה לאחר 55 דקות, ולאחר חמש דקות נוספות ת'אז הוכרז כמנצח. עד היום, זה היה אחד מהקרבות הכי גדולים בתולדות העיר, שהוביל לכך שהיו יותר קרבות של שעה בעשרים השנים לאחר מכן.​
• מטיסיק אמר שלדעתו היה מדובר באחד מהקרבות הטובים בהיסטוריה. ת'אז תקף את או'קונור והיה כמעט היל, אבל השתמשו בעיקר באחיזות. מטיסיק זוכר את הסוף, כששניהם ניסו להפוך הצמדות והקהל השתגע. הפעם הבאה הייתה ביוני 1966. ת'אז אתגר בגיל 50 מול ג'ין קיניסקי, שניצח אותו וזכה בתואר בינואר. זה היה חכם, כי שנה לאחר שקיניסקי זכה בתואר הקהל בא לראות קרב חוזר וקיניסקי ניצח ויצא אגדה. בפברואר 1968, קיניסקי שרד שעה מול אדוארד קרפנטייה. הניגוד בסגנונות עבד- קיניסקי היה ברולר וקרפנטייה היה אקרובט. בדרך כלל זה היה אמור להוביל לקרב חוזר, אבל דיק דה ברוזר ניצח את קרפנטייה וקיבל קרב במקום. מוצ'ניק אמר שקרפנטייה שרד מול קיניסקי לתיקו, אבל ברוזר חיסל אותו, אז הוא יכול לזכות. לקרפנטייה גם היו בעיות עם הוויזה או שהוא המציא את זה כי סירב לעשות ג'וב, אז מוצ'ניק לא רצה לקדם אותו. בפברואר 1969, קיניסקי שרד שעה עם הרוד אייג'נט בלקג'ק לאנזה. גם היה כאן סיפור מעניין- זה היה ארבעה ימים לפני שקיניסקי איבד את התואר לדורי פאנק ג'וניור. קיניסקי היה גמור מהלו"ז ולאנזה הפך לטוען לתואר. רבים אמרו שהקרב הזה התיש את קיניסקי לפני דורי. לאנזה גם ניצח את טרי פאנק לקראת קרב מול דורי.​
• דורי נודע בקרבות של שעה, והיו לו יותר מכל אדם במהלך 40 שנה, אבל הוא היה אלוף במשך שנתיים שניצח את כולם נקי בסנט לואיס עד לתיקו המפורסם בינואר 1971 מול ג'ק בריסקו, שהפך את בריסקו לכוכב ענק. זה היה סיפור הצלחה כי 11,587 איש באו ועוד 4,000 סולקו. מוצ'ניק הביא משטרה כי הקהל ממש רצה להיכנס ותקף את דוכני הכרטיסים, מה שהוביל לזה ששיפצו את הדוכנים. פאנק ג'וניור הפסיד לסופלקס אחורי לאחר 35 דקות, וכעבור עוד 15 דקות הכניע את בריסקו עם פיג'ר פור. בין כל הכרעה היו שתי דקות הפסקה, אז נשארו להם שש דקות להכרעה השלישית. הם גם עשו כמה קרבות של שעה בפלורידה, אבל זה הוביל לזה שכל אדם בארה"ב וביפן רצה לתת להם קרבות של שעה. הקרב השני שלהם בסנט לואיס קרה רק בנובמבר, ועבר לאולם גדול יותר. מטיסיק אמר שמדובר ביריבות הכי טובה בתולדות העיר, וזה היה הקרב החשוב. ההכרעה היחידה הייתה 19 דקות לאחר ההתחלה, כששניהם התנגשו בקרוסבאדיז ופאנק נחת על בריסקו. עוד 39 דקות עברו בלי הכרעה, ובריסקו נעל פיג'ר פור כשנשארה חצי דקה ופאנק החזיק מעמד. הם חשבו שהכל היה נכון, כי שניהם ניצחו לפני הקרב, והעסקים בערו. שבועיים לפני כן, אפילו קרב של ברוזר-לאנזה ובובי הינן מילא את האולם. אבל הגיעו רק 12,614 איש, למרות ששברו שיאי הכנסות. הם כנראה חזרו מהר מדי. מטיסיק חשב שהמעריצים שהחליטו לבוא ברגע האחרון ובאו למעט מופעים כנראה חשבו שלא יוכלו להשיג כרטיסים אחרי מה שקרה בקרב הראשון. בריסקו הזיק כל כך הרבה לפאנק וכמעט זכה בהכרעה, ופאנק ג'וניור מכר שלא היה יכול להמשיך להכרעה שלישית. אמנם הוא ניצח, אבל בריסקו עמד להיות האלוף הבא.​
• פאנק ג'וניור גם הפתיע במשך שעה בדצמבר 1972 מול רופוס ג'ונס. הסיפור היה פשוט- מוצ'ניק לא אהב שפייס שחור מפסיד. רק ב-1966, נתן לסוויט דדי סיקי להגיע למיין איבנט. דאגו כי ג'ונס היה מוגבל והתמקד בהאדבאטס ותאקלים, וזה לא מספיק לשעה. אבל הקרב היה טוב מהצפוי, וג'ונס היה הראשון שקיבל קרב אליפות עולם- זה היה בינואר, כשפאנק ג'וניור ניצח אותו, והקרב החוזר קרה כעבור 11 חודשים. נשמע הפוך, אבל מוצ'ניק עשה את זה עם עוד מאתגר שחור. המאתגר טעה בקרב הראשון והפסיד, ובקרב החוזר נשבע לא לטעות והוציא תיקו. מוצ'ניק חש שזה כמו לנצח, אבל לאחר שהביאו 11,305 איש לקרב הראשון, בשני הם הביאו 8,702. דורי פאנק ג'וניור לא התאבק מול ברונו סאמארטינו. בנו לקרב ביניהם ב-1973. הרעיון היה שג'ק בריסקו יזכה בתואר וילחם מולו. רשמו שזה יהיה פאנק ג'וניור-ברונו, כמו קרב של פלייר-הוגאן. אבל זאת לא הייתה התוכנית- הארלי רייס היה אלוף מעבר לזמן קצר בין פאנק ובריסקו וביוני הקרב התרחש. זאת הייתה הפעם היחידה שברונו אתגר את האלוף, ות'אז שפט. 10,043 איש באו, וברונו לא התבקש להפסיד בעקבות במעמדו. הוא לא היה אלוף ה-WWWF, זה היה פדרו מוראלס, אבל הוא נחשב לענק, ולכן רצו קרב של שעה, בלי קרב חוזר. רייס ניצח לאחר 17 דקות עם אטומיק דרופ, וברונו ניצח לאחר עוד 12 דקות בחיבוק דוב, והקרב הסתיים כשברונו החזיק את רייס בחיבוק דוב. רייס התראיין לגבי זה בספיישל על היאבקות בסנט לואיס. הוא אמר שהקרב הזה היה בחום וברונו ליקק את הזיכה מרייס כדי שלא יתייבש. רייס אמר שברונו היה מותש, ואילו הוא עישן סיגריה כי היה רגיל לקרבות ארוכים. התיקו הראשון של בריסקו כאלוף היה במרץ 1974 מול בובו ברזיל, שהיה אהוד ועם רצף ניצחונות. מוצ'ניק לא רצה שיפסיד כי הוא שחור, אבל זה היה קרב תואר העולם הכי גרוע בעיר. 8,856 איש באו, אבל מטיסיק אמר שזה לא הצליח ולא האמינו שבובו ינצח.​

 

[YossihNew]

• באפריל 1974, בריסקו ופאנק ג'וניור עשו תיקו שלישי, הפעם כשבריסקו ניצח בקריידל בהכרעה הראשונה לאחר 47 דקות כשפאנק פספס תיקול. הפעם פאנק ג'וניור נעל את בריסקו בספינינג טו הולד כשהקרב נגמר, כמו לפני שנתיים וחצי רק הפוך, ונדמה היה שאם הייתה הכרעה שלישית בריסקו היה גמור. הגיעו 8,002 איש. ביוני 1974, קרב חוזר הביא 10,669 איש. בריסקו ניצח בהכרעה הראשונה לאחר 27 דקות עם פיג'ר פור, ופאנק בשנייה לאחר 12 דקות עם ספינינג טו הולד. נשארו 17 דקות להכרעה הראשונה, ופאנק הפך פיג'ר פור לספינינג טו הולד כשהפעמון צלצל. השופט האורח היה ג'ו היגוצ'י מאול ג'פאן, שהוסיף לדרמה של הקרב. זה היה מצחיק כי בריסקו שנא קרבות ארוכים כאלוף ומוצ'ניק שנא שהפרומוטרים קבעו לו כאלו, אבל נתן לו לעשות שלושה קרבות כאלו במשך ארבעה חודשים. לבריסקו היה עוד תיקו כאלוף, בנובמבר 1975 מול רוקי ג'ונסון לפני 7,811 איש. ג'ונסון היה אז הכי זריז בגודל שלו, והיכולת שלו לבצע דרופקיקס ברצף לראש של היריב שלו הייתה אדירה כשהרוב פגעו בחזה. מטיסיק זוכר את זה כקרב טוב ואתלטי, אבל מוצ'ניק שוב ראה שחור במיין איבנט. בריסקו ניצח את ג'ונסון לפני לאחר שפספס דרופקיק באוקטובר, מול 9,168 איש.​
• בנובמבר 1974, פאנק ובריסקו שוב נלחמו שעה, קרב חמישי רצוף בין שניהם. לו ת'אז היה שופט, ופאנק דימם. לאחר 51 דקות, ת'אז פסל את בריסקו שזרק את פאנק. נשארו 6 דקות להכרעה השנייה ופאנק נעל את בריסקו שלא נכנע. בפברואר 1975, בנו לקרב חוזר ללא מגבלת זמן, במחשבה שפאנק יזכה בתואר בלי מגבלת הזמן. גם דיברו על חמשת הקרבות שלהם שנמשכו שעה. לאחר 35 דקות, בריסקו ניצח כשפאנק פספס תיקול. שני הקרבות האחרונים שלהם היו בלי התואר. טרי פאנק היה אלוף בפברואר 1976, ודורי ניסה למנוע מבריסקו להשיג קרב אליפות. במרץ 1976 בריסקו ניצח לקראת קרב אליפות מול טרי. באוגוסט 1978 בריסקו ניצח בקרב האחרון, שלא הביא מלא קהל. בריסקו הפסיד במקום לקינג קונג באנדי. הקרב הבא היה באוקטובר 1976- טרי פאנק היה אלוף עשרה חודשים ושוב האלוף ניצח בהכרעה אחת במשך שעה, כשפאנק ניצח בסאנסט פליפ לאחר 46 דקות, מול 7,830 איש. המאתגר היה בוב באקלנד. מוצ'ניק ראה את באקלנד השרירי כבריסקו הבא ורצה אותו אלוף NWA. אבל ברונו רצה לוותר על תואר ה-WWWF, ומוצ'ניק ואדי גרהאם שכנעו את וינס מקמהן האב שבאקלנד הוא האלוף הבא. זה היה הקרב הכי חשוב עד אז של באקלנד והוא שאל אם הוא היה בסדר. מטיסיק אמר שבאקלנד היה נהדר מול היריב הנכון, וטרי עזר לאמן אותו. זה היה קרב יותר מודרני, הם לא נחו הרבה. באקלנד היה בכושר וטרי היה בשיאו.​
• התיקו הבא בסנט לואיס היה לאחר שרייס זכה בתואר. הפעם דורי פאנק אתגר אותו באוגוסט 1977, לאחר שרייס לקח לו את התואר לפני ארבע שנים. 8,192 איש באו, ופאנק ניצח בהכרעה השנייה לאחר 43 דקות עם DDT, שהתפתח במקסיקו ונראה לראשונה בסנט לואיס. זה היה יותר צפוי כדי לארגן קרב חוזר באוקטובר בו רייס ניצח, מול 7,168 איש. דורי-רייס נשחק כבר, כי הם נלחמו כשהיו אלופים וגם בקרבות טעינה לכתר. הם גם נלחמו על תואר מיזורי. רייס הגיע לתיקו מול רוקי ג'ונסון מול 10,052 איש בפברואר 1978. לראשונה לא היו הכרעות בקרב. חשבו שזה יבנה לקרב חוזר, אבל זה קרה רק אחרי שנתיים. בינואר 1980 רייס שרד שעה מול דיוויד ואן אריק, מול 11,055 איש. זה יצא אובר בענק, כי דיוויד חיסל את רייס וניצח אותו בקרב לא על התואר, אז באוקטובר הגיעו 15,464 איש לקרב בו רייס ניצח ושבר את שיא ההכנסות. שני הקרבות האחרונים מהסוג שמוצ'ניק ערך היו ב-1981. באפריל, רייס נלחם מול ריק פלייר והגיעו 8,465 איש. זאת הייתה הקדמה לשנה האחרונה של מוצ'ניק. פלייר ודיביאסי היו אמורים לזכות בתואר ה-NWA כשרייס יפרוש. כעבור כמה שבועות פלייר זכה בתואר מדאסטי רודס שזכה בו מרייס. הוא חזר לסנט לואיס באוקטובר ושבר את שיא קהל כשנלחם מול 18,055 איש במשך שעה מול רייס. מוצ'ניק פרש כעבור חודשיים- מופע הפרישה שלו שבר שיאים שהחזיקו עד 1997- והכל הידרדר.​
• לפלייר היו קרבות טובים של שעה גם כשסנט לואיס הידרדרה. באוקטובר 1982 הוא ורייס נלחמו מול 17,002 איש. רייס ניצח לאחר רבע שעה, ובמשך 43 דקות רייס כמעט ניצח את פלייר שוב. המאתגר היה צריך לנצח פעמיים כדי לזכות בתואר. מוצ'ניק לא היה נותן לאלוף להיראות חלש ככה, אפילו לא מול רייס הגיבור המקומי. רייס היה הפרומוטר ולא רצה לעשות ג'ובים. כשקרי ואן אריק עמד לקבל קרב מול פלייר, במקום להפסיד לו נקי כדי לבנות אותו, רייס הפסיד בפסילה. הוא חשש להפוך לבריסקו- הכוכב הגדול שרק מוציא אובר כוכבים חדשים. הבוקינג של האלוף נשמע טוב בתיאוריה, ופלייר הביא המון בהתחלה בנוסחה הזאת. אבל כשווינס מקמהן התרחב ב-1984, הנוסחה הזאת חיסלה את תואר ה-NWA כתואר הכי חשוב, כי המעריץ לא האמין שזה המתאבק מספר אחת, כי הוא רק ניצח במקרה ורימה, ואלוף ה-WWF תמיד ניצח. בינואר 1983, פלייר ובוטץ' ריד נלחמו שעה כשפלייר הפסיד לאחר 45 דקות מול 11,029 איש. פלייר חזר בפברואר לתיקו מול ברוזר ברודי מול 16,765 איש, ששברו את שיא ההכנסה. הקרב הנהדר היה הקרב האהוב על פלייר שנמשך שעה. מטיסיק אמר שהקהל היה לוהט, ואפילו חבר שוטר שמח שהיה לו אקדח כי היה מתח בבניין. הם לא עצרו או עשו אחיזות, אלא המון הצמדות.​
• ברודי ניצח לאחר 21 דקות לאחר ני דרופ. פלייר ניצח לאחר 23 דקות בספירת חוץ. היפנים צילמו וברודי לא יכול היה להפסיד מול הקהל שלו וסירב להצמדה. הוא לא עשה שום ג'וב אז. הם נלחמו על האייפרון וברודי התחמק מפלייר וזרק אותו לזירה, מה שאפשר לו לנצח בספירת חוץ. נשארו עוד 12 דקות בהן ברודי ניסה לנצח. מטיסיק דירג את זה, יחד עם דורי-בריסקו ות'אז-או'קונור, כאחד מהקרבות הכי טובים בסנט לואיס. זה היה שונה מהקרבות הללו, ברודי לא הצליח ללכת יומיים אחרי ומרח משחות על הרגליים. הוא אמר שהוא גסס. צילמו את זה לטלוויזיה היפנית ורייס ובאבה די נתנו קרב גרוע. מטיסיק פרש כעבור כמה שבועות והקים ארגון עם ברודי. הם התקפלו בנובמבר, אבל זה הוביל לקרב כוכבים גדול- פלייר וברודי, שבוע לאחר שווינס מקמהן מילא את האולם עם האלק הוגאן שהגיע. האולם היה מלא. בשיא הפיוד של פלייר-קרי ואן אריק, הם נלחמו פעמיים רצוף שעה, ביוני 1984 מול 7,000 איש, ובאוגוסט 1984 מול 8,300. הקהל היה קרוב לאולם מלא. בקרב השני הם נלחמו 65 דקות, הקרב הכי ארוך של פלייר ובסנט לואיס המודרנית. באוקטובר 1984, הארלי רייס שוב נלחם שעה, הפעם מול אלוף ה-AWA ריק מרטל. פלייר וברודי נלחמו עוד פעם במשך שעה בפברואר 1985 מול 7,000 איש. לאחר מכן, סנט לואיס נסגרה, וג'ים קרוקט נתן להם בוקינג רגיל. בינואר 1987, פלייר וברי ווינדהאם נתנו את הקרב הכי ארוך עם סיום דפיקה- 55 דקות כשווינדהאם נפסל. התיקו האחרון של פלייר היה בספטמבר 1987, מול רוני גארווין, שבוע לפני שגארווין זכה בתואר.​

 

[YossihNew]

דייב היה בהאוס שואו- 8 בדצמבר, 2003:​

• ההאוס שואוז, שהיו מקור ההכנסה העיקרי בעסק, הן מתחת לאירועים ותוכניות בסדר העדיפויות של ה-WWE. הימים בהם המופעים הגדולים היו מקור ההכנסה העיקרי נגמרו. אבל ה-WWE עורכים שלושה מופעים רוב השבוע בכל בראנד. הרעיון שההאוס שואוז מתו, ש-WCW לפני עשור הסכימו לו כי הם הפסידו כסף, היה משהו ש-WWE נמנעו ממנו. לאחר חולשה באמצע שנות ה-90, האירועים חזרו והגיעו לשיא שאפילו לא נראה בימים של האלק הוגאן, רנדי סאבאג' ורודי פייפר. פעם הכניסו 100,000 דולר מכרטיסים, אבל מלחמות ליל שני הצליחו יותר וגם מחירי הכרטיסים שעלו לא מנעו מהציבור לקנות כרטיסים למוצר שהוא רצה לראות. לקראת 2004, עברו שלוש שנים מאז שההאוס שואוז ירדו בקיץ 2001 ב-70% מהשיא, כשהקהל היה 12,000 למופע. זה התחיל בהאוס שואוז. אז התחילו לשים לב שלא כל הקלטות סמאקדאון מתמלאות. עכשיו אולמות מלאים זה נדיר, ורק שווקים כמו ניו יורק, שיקגו, טורונטו, פורטלנד ולוס אנג'לס טובים בהאוס שואוז. ואדי גאררו וריי מיסטריו במופעי גבול.​
• בגלל המחירים הגבוהים שנשארו מהתקופה הקודמת, גם 3,500 מעריצים מביאים למופע רווחי, וכל אדם משלם 8 דולר על מרצ'נדייז. הם מכניסים 100,000 דולר על כרטיסים, ובאירועים והמופעים הבין לאומיים כפול מזה. ההאוס שואוז די מבדרים בניגוד לטלוויזיה. רוב הרע בטלוויזיה, הסגמנטים מחוץ לזירה, לא מגיעים להאוס שואוז. מתאבקים צעירים שלא עבדו בפריחה והתנסו ב-OVW בלבד, רואים את זה כעלייה. שאלו מה לעשות לגבי האוס שואוז ולא עושים כלום. לפני כמה שבועות, החלו לצלם חלק מהדברים ולשדר בהאוס שואוז. טסט שבר את הרגל שם אז היה להם אנגל. הם ניסו לגרום לאנשים להאמין שדברים יכולים לקרות, וויתרו כי זה לא הצליח ישר. הם בדרך כלל רק מראים מתאבקים חותמים, נכנסים לזירה או רוקדים, כדי להראות שההאוס שואוז כיפיים. אבל לא בגלל זה הם הולכים. סטיב אוסטין ווינס מקמהן הגיעו להאוס שואוז וגם זה לא עזר. הכרטיסים לא זולים, וכלום לא חשוב בהאוס שואוז. אפילו במופע עצמו. ג'ונתן קואצ'מן קידם את ארמגדון והקרב של RVD ורנדי אורטון, ו-RVD הגן על התואר מאוחר יותר. כולם יודעים שאף אחד לא יזכה בתואר, אבל לפחות שיגידו שהמנצח ילחם מול אורטון. בזמנו הם מילאו את האולמות בלי שינוי. אפשר להחליף תארים אבל ה-WWF במשך שנים עשו את זה רק במופעים גדולים או בטלוויזיה. הציעו לצלם קידום סטוריליינים שם, ולערוך מופעים עם זיקוקים ומסכים כמו הקלטות. אבל הם נאלצו לקצץ את זה. אחרים הציעו פרומואים מקומיים, מה שפעם קרה עד שהתוכניות עברו לכבלים. אפשר לקדם כמה קרבות בהאוס שואוז בתוכנית, דאסטי רודס לפעמים בנה לכאלו אצל קרוקט, אבל אז לא היו אירועים. אף אחד לא צופה בתוכניות המקומיות אז זה לא יעזור, פרט לזה שהצעירים יתנסו בפרומואים.​
• שינו קצת את ההאוס שואוז. ניסו להכריז כמה זמן עבר בקרב, ולרמוז לתיקו מגבלת זמן. ויליאם ריגל היה אייג'נט שדחף לזה, אבל כשהפסיק לצאת לדרכים זה בוטל וחבל. עכשיו לא עושים הפסקה, אז הקהל לא יכול ללכת לקנות או ללכת לשירותים. חוץ מזה, מאוד כיף בהפסקה לראות את האוהדים הוותיקים. בלי ההפסקה, הקהל מתעייף ולא מגיב אפילו לכוכבים. אבל מקבלים יותר היאבקות. ג'ונתן קואצ'מן הופך לכרוז וזה עבד כי פייס יכול להוריד אותו. אבל זה משני מאוד. הם יכולים לערוך מופעים נחמדים ולא נמאס לך מהם, אבל הקהל לא ממש רוצה לחזור ואם המופע נחמד זה טוב רק כשהמצב טוב. שונה מאוד לראות מופעים חיים מאשר בטלוויזיה, הקהל בדרך כלל לא מבין שהאנשים שקובעים נמצאים שם. זה יכול לעזור להם. מצד שני, אתה גם יכול להבין אותם- אתה לא באמת רואה הבדלים פיזיים בטלוויזיה בין קורט אנגל ומארק ג'ינדרק. שניהם נראים טוב, רק אחד מוכשר יותר. אבל ג'ינדרק ממש מרשים בלייב. ויש אנשים שלא אובר בטלוויזיה אבל נותנים קרבות טובים בהאוס שואוז- סטיבן ריצ'ארדס וריקו. בטלוויזיה לקהל לא אכפת.​
• כולם נראים ממש טוב ואתלטיים, חוץ מהיידנרייך שדי ירוק. בזמנו אנשים היו צריכים לקצר קרבות אבל כולם נראים בכושר. באטיסטה ירוק אבל נראה חזק. והם משתפרים מהר כי הם עובדים הרבה. להביא אנשים מוקדם מדי זה בעייתי. כשברוק לסנר, שלטון בנג'מין וריקו עבדו בהאוס שואוז, לא השתמשו בהם בטלוויזיה. לאף אחד לא היה אכפת מהם בהאוס שואוז בניגוד ל-OVW. אבל הם הרוויחו כסף והשתפרו. חבל שלא עשו את זה עם מאט מורגן וניית'ן ג'ונס- מורגן לומד מהר ויכול היה להגיע כמו לסנר. רנדי אורטון השתפר מאוד מבחינה אישית, אבל לא ידוע אם יצליח כמתאבק. גאריסון קייד עבד יפה, ורנה דופרי גם. אבל יהיה קשה לאנשים לפרוץ- לקונוואיי, אורטון, דופרי, ג'ינדרק, באטיסטה, קייד, סטורם ומייבן יש מראה וסגנון דומים. אם מישהו מהם יצליח, חוץ מאורטון שכבר מטפחים, הוא יצטרך להצליח בראיונות או בזירה. הקהל צעק "USA" בקרב של לה רזיסטנס. מול ואל וינס ולאנס סטורם. קונוואיי הוא אמריקני, אגב. היידנרייך מרגיש טוב כהיל אז כנראה יהפוך לאחד. הקרב שלו מול ניק דינסמור היה נוראי.​
• הנשים נמוכות ורזות. הקהל ממש התלהב כשטריש סטראטוס בנתה לחילוף שלה עם ליטה. הצופים לא ממש מעריכים את כמה שהנשים התקדמו, וזה בזכות פיט פינלי. ליטה לא חלודה כמו שהמצב פשוט השתפר. לפחות לא נותנים קרבות לנשים שלא יודעות להתאבק. טסט-ספייק היה קצר מאוד, וקייד וג'ינדרק בגדו בספייק. הדאדליז יצאו אובר. ג'ינדרק נראה מרשים ונראה כמו כוכב, אבל הוא חסר כריזמה או כישרון.​
• הוריקן ומאט הארדי ניסו להתאבק. מאט וורקר טוב, אבל גרוע כהיל ולא לוקחים אותו ברצינות. הוריקן טוב כדמות ופחות טוב בלי פרומואים. ריקו וורקר טוב וחבל שהגימיק מחסל אותו. סטיבן ריצ'ארדס מאוד אנדרייטד וחבל שלא יודעים שהוא מצחיק בסטיבי נייט היט. גם ריקו מבוגר מדי ולא יקבל פוש. ג'קי נחמדה מחוץ לזירה.​
• רנדי אורטון יוצא שחצן בגימיק שלו וזה נהדר והוא כן מתקדם. בהתחלה הוא לא היה מוכן אבל נתנו לו פוש כי היה צריך מישהו חדש. הוא די מוכן. השאלה היא אם יגיע למקום של טריפל אייץ' לאחר ששון מייקלס פרש. המון אומרים שאורטון שחצן באמת אבל הוא לא הראשון. מייבן ירוק ועובד קשה. באטיסטה השתפר וטוב על המיקרופון- אולי התחזית של ג'ים קורנט תתגשם. כריסטיאן נשאר היל וחבל שלא מקדמים את כריס ג'ריקו כיריב של אוסטין. הקהל לא רצה את גולדברג-קיין, גולדברג חסר משהו. הקהל לא רוצה שימכור או יעשה משהו חוץ מספיר וג'קהאמר. האנגלים לא קידמו את הקרב כל כך והוא לא עבד. הג'קהאמר לאורטון היה ממש אהוד. קיין נתן לגולדברג צ'וקסלאם וזה היה מעצבן, אבל גולדברג לחץ ידיים להמון מעריצים. והפיצול היה רציני. לא מכרו מוצרים של סמאקדאון, אבל החולצות היו של nWo, אוסטין וגולדברג. הכריזו שנו וויי אאוט תגיע לשם והקהל לא הגיב. קואץ' אמר שזה האירוע הראשון שיהיה בקאו פאלאס והם יודעים ששיקרו להם. WCW ערכו שם מופעים בין 1997-2000.​

​

 

[YossihNew]

מתאבק השנה- 29 בדצמבר, 2003:

• עוד כמה שבועות, פרסי האובזרבר יצאו. הם נחשבים לפרסים מאוד חשובים בתעשייה. דייב מעולם לא עשה מאמר על פרס מתאבק השנה, שעכשיו הוא על שם לו ת'אז וריק פלייר. אבל הוא נזכר במתאבקים חשובים ואיך הקהל בחר במועמדים. ב-125 שנים, כולם התווכחו מי הגדול ביותר. רבים מהגדולים לא היו שורדים תקופות אחרות. תמיד אפשר לטעון שהם כן היו מסתגלים. צריך מזל, מראה, כישרון, כריזמה ונחישות. אבל היו כאלו שהיו במקום הנכון ובזמן הנכון. אבל בסופו של דבר, אלו שהיו וורקרים נהדרים השיגו יותר ממזל ותזמון נכון. אתה יכול להיות בזמן ובמקום הנכון, ועם הפוש הנכון, אבל אם אתה לא מתאים, אתה סתם עוד אחד. ת'אז היה אלוף עולם במשך המון זמן. אם חושבים מי היה זוכה במתאבק השנה פעם, אז ת'אז היה זוכה המון, יותר מפלייר. כשת'אז מת רבים אמרו שהוא הגדול מכולם. אבל צריך לקרוא לפרס על שם פלייר- הוא הגיע למקום הראשון שמונה פעמים ולמקום השני ארבע פעמים. בשנות ה-80, פלייר היה הנציג של ה-NWA כמו ת'אז בשנות ה-50. הוא לא המתאבק הכי טוב, זה פרס המתאבק המדהים, אבל אתה צריך גם להיות נהדר וחשוב. לא מושך קהל, זה גם פרס, וגם לא הכי מוערך, אלא הכל. אף אחד שלא היה נהדר לא זכה, לא משנה כמה מילא. סרט מכניס לא מועמד לאוסקר מיד. אבל סרט טוב שנכשל לא יזכה. ת'אז לא משך הכי הרבה אבל הוא היה הכי מכובד. פלייר השתנה בכוח משיכת הקהל שלו, ולפעמים לא הצליח, אבל היה בחור מפתח ואלוף עולם חשוב עם קרבות טובים. אם מסתכלים על הזוכים, כל אחד מהם היה אלוף עולם. וכל אחד שטען לפרס, פרט לבוב באקלנד שהגיע למקום שני ב-1980, וסאבו שהגיע למקום שני ב-1994, הגיעו להיכל התהילה אם הם יכולים להתמודד. באקלנד גם יוכל להיכנס וסאבו לא. אז זה אומר שהקריירה שלך לא רק טובה אם אתה זוכה, אלא מדהימה.​
• האם זה ימשיך? בוב סאפ טען בשנה שעברה ולא יכנס להיכל, אבל אולי מוקדם להגיד. פרט לאקירה מאדה ב-1988, כל זוכה היה מארגון גדול. ה-UWF בזמנו לא היו עלי שידור אבל היו לוהטים. סאבו ב-1994 היה מתאבק האינדי שהכי הצליח. היו נשים בחמישייה הראשונה, ומאנאמי טויוטה הגיעה למקום שלישי ב-1995. מי שהגיע לעשירייה הראשונה ולא התאבק היה קן שאמרוק ב-1995, למקום השמיני, כשהיה אלוף פאנקרייס ואז UFC. סאפ היה לוחם השוט הראשון שכמעט ניצח אבל גם התאבק. האובזרבר פרסם מהדורה לראשונה ב-1982 לפרסים, אבל הפרסים מ-1980 כשהוידאו התחיל, ואז החליפו קלטות. מעריצים בשנות ה-70 הכירו את הטריטוריה שלהם. המגזינים היו פרימיטיביים ואולי ידעת על כל מיני כוכבים אחרים, כמו ברונו סאמארטינו או בילי גרהאם ומיל מאסקאראס עם הגוף שלהם, או שיק ופרד בלאסי שדיממו. ביפן או בערים קטנות, התמונות האלה מהגארדן או לוס אנג'לס או סנט לואיס היו מדהימות. ההיאבקות הייתה בריאה יותר, למרות שגדלה מאוד מאז. כל סגנון היה שונה. הוורקרים הטובים עבדו בכמה טריטוריות ולמדו משהו חדש. מג'ין קיניסקי עד ריק פלייר, אלוף ה-NWA היה מהוורקרים הטובים כי עבד עם מגוון רחב של מתאבקים ומעריצים. הכבלים והקלטות שינו את זה. בשנות ה-80, היפנים הקטנים כמו טייגר מאסק, שנלחם מול דיינמייט קיד, הצליחו יותר בזירה. ורק אחר כך הבינו שזה הורס את הגוף, אבל כשמתאבקים ראו את זה בקלטות והעתיקו, זה עבד, והשרירנים ואנשי ההארדקור הוחלפו במהירים ששינו סגנונות. דייב היה מחלפני הקלטות הראשונים ומ-1980 עשה סקר ביניהם. הם היו מעטים, האנשים היחידים שהבינו את העסק. זה היה פרימיטיבי. כעבור כמה שנים האובזרבר הוקם והוא התחיל לחלק פרסים. בזמנו היו חוברות שנתיות עם הפרסים, אבל זה היה מאוד עמוס. בינואר 1991 המסורת הופסקה, ומהדורת האובזרבר היא מהדורה גדולה בזמן הפרסים, אבל זה משמח בניגוד לשנות ה-80.​
• הארלי רייס זכה בשני הפרסים הראשונים ב-1980-1981. זה לא מקרי שהיה אלוף ה-NWA כל 1980, וכיהן רוב 1981. באותם הימים, התואר היה מה שחשוב בעסק. אנדרה הענק הלך ליותר חלקים בעולם מהאלוף, ולפעמים משך יותר ממנו בשווקים הקטנים. רוב השנים, המתאבק הכי טוב שהיה אלוף זכה בפרס. בוב באקלנד הגיע למקום שני ב-1980 כי אלוף ה-WWF היה במקום השני אז. ב-1981, ריק פלייר זכה בתואר מדאסטי רודס שזכה בו מרייס, בספטמבר 1981. הוא הגיע למקום השני. לרייס היו גם מבקרים כאלוף בגלל המראה שלו- הייתה לו כרס והוא לא היה בכושר, אבל הוא היה וורקר שהקדים את זמנו. הוא היה בן 38 ונראה מבוגר. באקלנד היה בן 31 ונראה צעיר יותר, והיה אתלט בכושר טוב. לא וורקר כמו רייס, אבל מי כן היה? באקלנד עבד בגארדן ובצפון מזרח המדינה והצליח מבחינת הקהל, אבל אליפות ה-NWA הייתה יותר ספורטיבית, האלוף נלחם מול הילים ופייסים ומגוון. באקלנד נלחם מול הילים, פרט ליפן. האלוף השלישי היה ניק בוקווינקל בן ה-45. הוא היה בכושר טוב מרייס והיה וורקר טוב מבאקלנד. ה-AWA היו חזקים, אבל אזוריים מהמערב התיכון. רצו שבוקווינקל יחליף את רייס כאלוף, אבל הוא ראה את הלו"ז הקל שלו והשכר כאלוף AWA, ואת זה שרייס הרוויח יותר אבל עבד פי שניים, וסירב. תואר ה-WWF הוגן בניו יורק ונחשב מכובד יותר בחלק מהאזורים, אבל פרומוטרים לשעבר כמו פול בוטץ'- ששנא את רייס כי החמיץ מיין איבנטים שלו, מדיניות שהשתנתה בימי ביל וואטס- ג'רי ג'ארט וסטו הארט העדיפו את בוקווינקל בשנות ה-80. היה קל להשיג אותו בפחות כסף, כי אלוף ה-NWA השיג 8% מההכנסות וה-NWA עוד 3%, אבל מעטים שילמו את זה. פלייר בן ה-32 היה יותר טוב מרייס. רייס היה מנוסה וגם וורקר חכם, אבל פלייר היה צעיר, נראה כמו אלוף, בכושר ועם נחישות אדירה שהייתה למעטים. הוא היה דברן טוב מרייס ולמרות קריסת הברית התואר השתקם. רייס זכה ב-1981 כי החזיק המון זמן בתואר החשוב.​
• ב-1982 פלייר נסע לכל העולם כאלוף, משך קהל וזכה בקלות. הקרב היה על המקום השני, עם אנשים אזוריים, ג'ימי סנוקה והאלק הוגאן. הכוכב הראשון שנוצר מהקלטות היה טייגר מאסק. עם שילוב ההיאבקות היפנית עם הבריטית והלוצ'ה, הוא עשה מהפכה. בארה"ב שלטו מתאבקי המשקל הכבד, תואר הג'וניורים לא שינה מאז דני הודג', שגם רק שלט בטריטוריה שלו ומול כוכב מקומי בפלורידה. טייגר מאסק היה אלוף NWA ו-WWF לג'וניורים, הישג חסר תקדים, והיה הג'וניור היחיד עד קאזושי סאקוראבה ב-2000 שזכה בפרס ה-MVP היפני. הוא נודע בארה"ב והתאבק בגארדן. הקרב מול דיינמייט קיד לא היה גדול כמו האחרים שלהם, אבל זה היה הקרב הכי מהיר בגארדן עד אז ואמרו שהיה הגדול בתולדות האולם. היה מוקדם מדי שיפני ינצח ופלייר זכה. ב-1983 פלייר הפסיד לרייס את התואר ביוני וזכה בתואר שוב בנובמבר בסטארקייד הראשון. לא היו אירועים בתשלום, והאירוע היחיד ששודר במעגל סגור היה מוחמד עלי-אנטוניו אינוקי שהיה אסון ב-1976. סטארקייד הצליחה כי במרץ, סרג'נט סלוטר ודון קרנודל הגנו על תארי הזוגות מול ריקי סטימבוט וג'יי יאנגבלוד, צמד פייסי ענק, והקרב התפרסם בקרוליינה. סטימבוט ויאנגבלוד הבטיחו להתפרק אם לא יזכו בתארים ומילאו את האולם במעריצים מהדרום שגרמו לפקק תנועה ולדחייה של 6,000 מעריצים, כי כולם רצו לראות אותם נפרדים. גם בטורונטו הם הצליחו. ג'ים קרוקט, שנדהם מהעניין הלאומי בקרב שלו, החליט ליצור את זה מחדש ולשדר קרב בכל הטריטוריה. פלייר היה מושך הקהל הגדול אבל לא היה שם הרבה כאלוף. אז רייס זכה בתואר והקרב, פלייר פור דה גולד, היה על הקריירה של פלייר. הוא ניצח בקרב כלוב חשוב במיוחד, כש-40,000 איש צפו בקרב שהכניס הכי הרבה כסף מבחינת היאבקות טהורה בארה"ב. ב-1984 וינס התרחב עם האלק הוגאן, שהיה הכוכב הגדול, אבל פלייר שלט והשיג פי עשרה מהקולות של דיינמייט קיד. כאלו היו שנות ה-80- הוגאן זכה בפרס הפייסים ומושך הקהל הגדול, ופלייר שלט במתאבק השנה כי היה מתאבק טוב. הוא היה הדבק של ה-NWA, בעיקר כשווינס, ששודר בפריים טיים ב-USA ביום שלישי, והייתה לו תוכנית בבוקר וגם חבילה אזורית חזקה, השיג את השידור בשבת וראשון ב-TBS. ביולי היה ספיישל ב-MTV ששבר שיאי צפייה, וסינדי לאופר הביאה חשיפה אדירה לתחום. מה שהיה חשוב היה סינדיקציה, כי היא קידמה את המופעים המקומיים. היה ברור שהוגאן, שעזב את ה-AWA לטובת ה-WWF, הוא יותר חשוב מפלייר.​

 

[YossihNew]

• ב-1985 פלייר עוד היה אלוף וזכה בפרס. ג'ים קרוקט השתלט במרץ על השידור של וינס ב-TBS וקידם בכל המדינה. הרעיון היה שפלייר והכוכבים הגדולים יגיעו למופעים באזור, והפרומוטרים המקומיים חוסלו, כי הקהל רצה את ה-WWF או את קרוקט, מה שחיסל את ה-NWA. רסלמניה התרחשה עם כל הקידום של מיסטר טי, לאופר, מוחמד עלי וליברצ'ה, מה שעזר להוגאן. שנה חשובה, כי רסלמניה הייתה יכולה להיכשל בגדול. כשלא, המשיכו עם סדרה מצוירת ביום שבת והחליפו את סאטרדיי נייט לייב ב-NBC. היו מרצ'נדייז והוגאן משך ברוב המקומות יותר מפלייר- ב-1984 זה היה שווה, אבל הוגאן הגיע לספורטס אילוסטרייטד ופלייר לא קיבל בוקינג טוב. פלייר היה טוב בזירה, אבל היה אפשר לטעון שריקי צ'ושו היה צריך לזכות. צ'ושו, בגילל 33, היה הכוכב היפני הראשון מאז ג'ייאנט באבה ואנטוניו אינוקי. בהקדמה ל-nWo, צ'ושו, שהיה אלוף עולם במקסיקו, חזר וכעס כי אינוקי וטאטסומי פוג'ינאמי היו מעליו. ניו ג'פאן עשו פיוד מול IWE, והכוכבים מבחוץ שיחקו פולשים נגד אינוקי. זה נגמר, אז הוחלט להעתיק. זה עבד, הצבא של צ'ושו-הצבא של אינוקי היה הפיוד המצליח באותן שנים, אבל הרווחים בהיאבקות מימנו את ההפסדים העסקיים של אינוקי והמתאבקים נדפקו. צ'ושו ונאוקי אוטסוקה, פרומוטר גדול של האוס שואוז, ארגנו מעבר לאול ג'פאן, והצבא של צ'ושו הצליח גם שם ושינה את המאזן- כמו ה-nWo. ב-1986 פלייר שוב זכה כי היה אלוף רוב השנה, והמשיך לסחוב אנשים להיראות טוב, והאלופים נראו נהדר. הארגון של קרוקט היה מספר 2 אך חזק, ואפילו בבולטימור קרוקט התחיל לנצח, ובפילדלפיה היה מאוד תחרותי מול וינס. אבל הוגאן כרגיל משך קהל.​
• ב-1987 היה מעניין, מתאבקת הגיעה לחמישייה הראשונה ויפני ניצח. צ'ושו ניצח ברוב דחוק את פלייר והוגאן היה במקום השלישי. קרוקט החל להיכשל ופלייר היה אצלו, עם פחות יריבים. צ'ושו חזר לניו ג'פאן ושוב שינה את המצב. כל אנגל חשוב באותה שנה היה שלו. ג'נצ'ירו טנריו עשה היל טרן על ג'מבו צורוטה כי ההילים עזבו עם צ'ושו. אול ג'פאן החזירה את ברוזר ברודי ועבדאללה הקצב שעברו לניו ג'פאן. ובסוף, אקירה מאדה בעט לו בעין. מאדה פוטר, וזה הסיפור של 1988. הוגאן היה קסום בקהל, והרשים בקרב ברסלמניה 3 מול אנדרה הענק. החוסר של הוגאן בזירה מנע ממנו לזכות בפרס. צ'יגוסה נאגאיו בת ה-22, המתאבקת הכי אהודה אי פעם, בשיאה, הייתה הראשונה שהגיעה לחמישייה. ב-1988 מאדה ניצח. הוא היה בן 29 והקים את ה-UWF ששינו הכל. ה-UWF הוקמו ב-1984 ואמרו שהם אמיתיים והשאר מזויפים, זה היה כמו ניו ג'פאן יותר קולניים,. בזמנו ניו ג'פאן רמזו שבאול ג'פאן האמריקנים עשו הצגה והם אתלטים אמיתיים, ואינוקי ניצח את אמני הלחימה. הפעם מאדה אמר שאינוקי מזויף. קארל גוטץ' אימן אצלם ונחשב לקשוח ענק. ה-UWF פיתחו סגנון סטיפי עם בעיטות, סטירות והכנעות ששינה הכל. זה יצא אובר בטוקיו, למרות שהקהל לא הבין את זה והם נסגרו ב-1985 כשמאדה חזר ב-1986. מאדה היה אמור לקבל פיוד מול אינוקי, אבל הם סירבו להוציא אחד את השני אובר. לאחר הפיוד של ניו ג'פאן-UWF, מאדה בעט לצ'ושו בעין ושבר לו את ארובת העין. ניו ג'פאן שלחה אותו למקסיקו, מה שלא התאים לסגנון שלו, ודרשה שיפסיד לצ'ושו. מאדה לקח משקיעים והקים שוב את ה-UWF. הבעיטה גרמה לו להיראות לא כלא מקצועני, אלא שסולק כי היה אמיתי. הוא היה גיבור. הוא הבטיח שב-UWF יוכלו לבעוט בכולם. ב-1988 כל מופע היה מלא בלי שידור, והכרטיסים נחטפו תוך דקות.לא ראו את זה עד לסוף שנות ה-90. ה-UWF שינתה את ההיאבקות ביפן, והיום PRIDE ו-K-1 העתיקו ממנה. הבעיטה של מאדה היא כמו הדפיקה של ברט הארט, ושינתה את התעשייה. אחרים יזכרו שריקידוזאן בעט במאסאהיקו קימורה וכיסח אותו.​
• זה היה חריג שמתאבק השנה התאבק רק שישה קרבות- ה-UWF הוקמו באמצע השנה ועשו מופע אחד בחודש- ולא מאות כמו אמריקנים, אבל האהדה של UWF צירפה את מינורו סוזוקי ומאסאקטסו פונאקי, והם הקימו את פאנקרייס שהפך ל-PRIDE, אז מאדה הוביל מהפכה. הוא ניצח בקלות את פלייר, פוג'ינאמי שהיה אז המתאבק הטוב בעולם, רנדי סאבאג' שהיה האלוף, וטד דיביאסי שהיה היריב המוביל שלו. ההשפעה של מאדה אכן הייתה הדבר החשוב בשנה ההיא. ב-1989 פלייר היה בן 40 וחזר לשלוט לאחר שנה מדהימה בזירה. לאחר 1987 ו-1988 גרועות, קרוקט נכנס לחובות ומכר את הארגון לטרנר, ששמר על התחרות עד 2001. בשנה הראשונה הם נלחמו מול וינס באמצעות היאבקות טובה. זה לא עבד, אבל פלייר-ריקי סטימבוט ופלייר-טרי פאנק היו אגדיים. פלייר כבר היה אגדה לפני כן בתור אלוף NWA ובעיקר בקרוליינה, אבל השנה הזאת הפכה אותו לגדול מכולם. הוא שלט בפרס בצורה שלא נעשתה יותר- ארבעת הקרבות המובילים בסקר קרב השנה היו שלו, שלושה עם סטימבוט ואחד עם פאנק, כשקרב אחר עם פאנק היה במקום השביעי. הפיודים עם פאנק וסטימבוט היו בשני המקומות הראשונים בפיוד השנה. הוא ניצח בקלות, אבל השנה השנייה של מאדה בה מילא את האולמות הביאה אותו למקום השני, וטרי פאנק בן ה-45 שפרש המון זכה לתמיכה גם.​
• ב-1990, פלייר ניצח במאבק הכי צמוד, והיה במקום השלישי מבחינת קולות למקום הראשון. הוא זכה בפרס בגלל שהיה המועמד החזק היחיד מארה"ב. ג'ושין לייגר וג'מבו צורוטה, שהובילו ביפן, פיצלו ביניהם את הקולות. פלייר היה אלוף עד יולי והיה אמור להפסיד בפעם האחרונה לסטינג. הוא עבד מולו והעסקים לא היו טובים, והוא התחיל לרדת ברמה. הוא החזיק תארים עוד אחרי שאמרו שהוא גמור בגיל 41, אבל זה כבר לא היה חשוב כמו בשנות ה-80. ג'ושין לייגר, הג'וניור בן ה-25, הפך לטייגר מאסק החדש. הוא היה קטן אך חזק עם רקע חובבים טוב, שהעריץ את דיינמייט קיד, כמו יריבו הטוב, פגסוס קיד כריס בנואה. הם התחילו במסכה והגדילו את מחלקת הג'וניורים. כמו טייגר מאסק, קאיצ'י יאמאדה הפך לדמות מצוירת, ג'ושין לייגר. הוא נתן קרבות אדירים כל לילה, והסגנון החדש שלו עם סופרפלקסים וקפיצות מהזירה היה מדהים. בגלל ששרד יותר מטייגר מאסק והיה כוכב יותר כריזמטי מהודג', הוא הפך לג'וניור הגדול בהיסטוריה. צורוטה גם היה במירוץ. כוכב מאז שהגיע לתחום ב-1973, הוא הפך לאלוף הכתר המשולש שלא הפסיד, מול כל הצעירים. ב-8 ביוני, מיטסוהארו מיסאווה בן ה-28 ניצח אותו בקרב מרגש והפך לכוכב, וטוקיו התמלאה כמה שנים. פלייר ניצח בהפרש של חמישה קולות מלייגר ו-110 מצורוטה. ב-1991, צורוטה השיג את הניצחון שהגיע לו בהפרש. בגיל 40 היה הכוכב הגדול ביותר באול ג'פאן, שבערה עם מיסאווה, טושיאקי קאוואדה וקנטה קובאשי. הארגון היה מדהים. פלייר זכה שוב בתואר WCW מסטינג, ובמקום להפסיד ללקס לוגר ושיורידו אותו ברמה, הוא החליט שיאריכו לו את החוזה בתמורה להפסד. ג'ים הארד החליט שפלייר יפסיד לברי ווינדהאם. לאחר שסירבו להאריך לו את החוזה, פלייר הבריז ופוטר. הוא עבר ל-WWF, למרות שהארד הציע לו יותר כסף ועוד הארכה, אבל פלייר התחייב כבר. הוא נחשב לאלוף ה-NWA האמיתי כי לא הפסיד את התואר, ובספטמבר התחיל את פיוד החלומות מול הוגאן, אלוף ה-WWF- שני הכוכבים הגדולים של שנות ה-80. הפיוד אכזב, אבל זה כן סייע לקהל לאחר הקושי של משפט ג'ורג' זהוריאן והשקרים של הוגאן. צורוטה זכה בתואר בינואר מסטן האנסן ושמר עליו כל השנה. הוא ניצח בפער את פלייר ואת לייגר. לראשונה הגיע לחמישייה כוכב גדול חדש- קייג'י מוטו בן ה-29 שפרסם את המונסולט, למקום הרביעי. בול נאקאנו, צורוטה הנקבה, הייתה האישה השנייה בחמישייה. ב-1992 פלייר זכה בפעם האחרונה, בגיל 43, הזוכה המבוגר ביותר. הוא זכה בתואר ה-WWF פעמיים. ברויאל ראמבל, הוא שרד שעה שלמה וכולם התמקדו בו. הוא הפסיד ברסלמניה לרנדי סאבאג', טעות כי הקהל רצה שסאבאג' ירדוף אחרי התואר. כשהתואר חזר לפלייר בספטמבר הפיוד מיצה את עצמו. מבדקי הסטרואידים גרמו לכולם להתחיל להיעלם והעסקים צנחו בהשוואה לאמריקן גלדיאטורז. לאחר שווינס פיטר את אולטימייט ווריור ודייבי בוי סמית' שהשתמשו בהורמון גדילה, הוא היה צריך פייס חדש מהר. הוא בחר בברט הארט שזכה בתואר מפלייר באוקטובר בססקטון מול אביו. החילוף הוחלט כמה ימים קודם לכן כשפאט פטרסון ווינס אמרו לברט על הכיוון החדש. הוא חשש שיפטרו אותו. פלייר ניצח בפער את ברט. מיסאווה, שזכה באוגוסט לראשונה בכתר המשולש, הגיע למקום השלישי. במקום החמישי הגיעה מאנאמי טויוטה בת ה-21, הצעירה ביותר אי פעם ברשימה.​

 

[YossihNew]

• ב-1993, פלייר לראשונה לא היה מהשניים המובילים. המתאבק המוביל היה ויידר. הוא היה אלוף WCW מדצמבר 1992 כל השנה פרט לשבוע באירופה כשהפסיד לסטינג. הוא הפסיד בקרב אגדי לפלייר בסטארקייד בשארלוט, שם שוב פלייר אמר שיפרוש אם לא יזכה. ויידר היה האיש האחרון שלא מ-WWF או מאול ג'פאן שזכה בפרס. הרגע הזה קרה בטעות, סיד וישס היה אמור לזכות בתואר, אבל פוטר לאחר קטטה עם ארן אנדרסון בבריטניה. פלייר היה תוכנית גיבוי והחליטו שאם ישים את הקריירה על הכף המוצר יעלה. ויידר שלט בקלות מול קנטה קובאשי בן ה-26, שהפך למתאבק נהדר. קובאשי נתן קרבות אדירים וזכה בפרס המתאבק המדהים, אבל לא היה מהמובילים בארגון שלו. ברט היה אלוף WWF בתחילת השנה והפסיד ברסלמניה ליוקוזונה, שהפסיד להוגאן אחרי שניות, אבל הוגאן לא בנה לקרב מול ברט. ב-1994, המירוץ היה בין טושיאקי קאוואדה למתאבק האינדיז היחיד שכמעט זכה- סאבו. קאוואדה זכה בתואר הכתר המשולש מסטיב ויליאמס באוקטובר, ונתן קרב קלאסי ביוני מול מיסאווה. זה היה רצף של ארבע שנים בו אול ג'פאן שלטה. בארה"ב היה קשה, יפן בערה, ותואר הכתר המשולש היה מסורתי. הקרבות של אול ג'פאן היו הכי טובים והקרבות היו נהדרים ברמה לא נורמלית. זה שסאבו, אז בן 31, כמעט ניצח, נראה מגוחך, אבל לא. סאבו עשה מהלכים מדהימים, שהתפרסמו ביפן וב-FMW, והוא הפך לראשונה למתאבק אינדיז מוכר שלא היה מהארגונים הגדולים. ECW התפרסמה והוא היה כוכב. הסגנון החדש שלו הדהים כי אף אחד לא ראה כזה דבר והוא שבר שולחנות. הוא היה המתאבק הכי משפיע בעולם כשהעתיקו ממנו בשנים הבאות. זה לא מוזר שניצח, למרות ששיין דאגלס היה האלוף. הוא זכה בפרס המתאבק המדהים, אבל פול היימן שיווק את המתאבקים שלו נהדר, כמו שכולם חשבו שפאבליק אנמי נהדרים. קאוואדה ניצח את סאבו בהפרש של 37 קולות, ופלייר היה במקום השלישי. ב-1995 שוב היה מירוץ כפול אבל לא צמוד. מיסאווה זכה בתואר במאי והחזיק בו שאר השנה. המועמד האחר היה שון מייקלס בן ה-30, כי דיזל היה אלוף ה-WWF ושון היה האלוף הבין יבשתי עם הקרבות המדהימים של אז. מיסאווה ניצח בפער של 324 קולות את שון. טויוטה זכתה בפרס המתאבקת המדהימה, והייתה המתאבקת הראשונה שכמעט ניצחה- היא הגיעה למקום השלישי בהפרש של 702 קולות מהניצחון.​
• ב-1996, התחרות הייתה בין קובאשי ביפן ושון האמריקני, כי ברט עזב אחרי רסלמניה ולא חזר עד סוף נובמבר. שון השיג 218 קולות למקום הראשון לעומת 217, אבל קובאשי ניצח בפער של 70 קולות. ל-WWE לא הייתה שנה טובה, אבל היא הייתה של שון. הוא שוב זכה בראמבל ואז ניצח את ברט וזכה בתואר ברסלמניה כשחלום הילדות התגשם. הוא הגן על התואר מול דייבי בוי סמית', ויידר ומנקיינד- בקרב האהוב על מיק פולי- והפסיד לסיד בנובמבר. זה היה כדי לזכות בתואר בראמבל 1997. קובאשי סופסוף זכה בכתר המשולש מאקירה טאו ביולי כמו שון. ה-nWo ו-WCW נלחמו אבל זה היה קבוצתי ולמרות השיא של WCW, ושסטיב אוסטין מצא דמות חדשה, העסק יצא ממיתון של חמש שנים. מיסאווה היה רחוק במקום השלישי וטויוטה במקום הרביעי- פעם אחרונה בה אישה הגיעה לעשירייה. ריי מיסטריו ג'וניור היה במקום החמישי, כי פתח את מחסום הגודל במקסיקו ובארה"ב, וזה היה מדהים שקיבל פוש, ויצא אובר ב-ECW מול סייקוזיס וחובנטוד גאררה ואז ב-WCW שם הפתיעו ברייטינג. ניו ג'פאן היו בשיאם עם ניו ג'פאן-UWFi, אבל שיניה האשימוטו הגיע רק למקום שישי. ב-1997 זה היה חד צדדי- מיסאווה השיג פי שלושה מברט הארט. הוא נתן ארבעה קרבות בעשירייה של קרב השנה- קרבות מול קובאשי וקאוואדה, והוא וג'ון אקיאמה נלחמו מול קאוואדה וטאו בגמר ב-1996 של טורניר הזוגות. הזכייה בכתר המשולש בינואר מול קובאשי הייתה במקום השני אחרי ברט-אוסטין ברסלמניה. הקרב סיים את הדאבל טרן והחל את השיא של אוסטין, אבל מיסאווה היה אלוף כל השנה וזה היה תואר שמור שהיה מלא בקרבות קלאסיים. ברט-אוסטין לא היה המיין איבנט ורסלמניה אכזבה, אבל זה היה חשוב במיוחד. המירוץ היה על המקום השני- ברט הצליח בפיוד ארה"ב-קנדה וכמובן אחרי הדפיקה במונטריאול. קובאשי הגיע למקום השלישי ואוסטין, בן 32, הגיע למקום הרביעי והחל את הפוש שהתפוצץ. WCW החלה לבנות להוגאן-סטינג בסטארקייד, האירוע הכי נרכש שלא מה-WWF. מלחמות ליל שני שלטו ו-WCW איתן. עם זאת, ה-WWF היו טובים יצירתית והעסקים עלו. הוגאן שעשה היל טרן לאחר שחוסל כפייס חזר למשוך קהל באירועים. מיסאווה זכה בפרס על זה שהיה אז הטוב בעולם, אבל היה ברור שאוסטין, הוגאן, ברט וסטינג מכינים את הקרקע לצמיחה אדירה בארה"ב.​
• ב-1998 אוסטין שלט, והוא השיג פי שבעה קולות למקום הראשון לעומת מיסאווה. ה-WWF שלטו עם אוסטין-וינס מקמהן. הוא, פולי ורוק היו בחמישייה הראשונה. אוסטין השיג 666 קולות למקום הראשון בפרס מושך הקהל לעומת שבע לגולדברג. הוא החל באנגל עם מייק טייסון לקראת רסלמניה שהכניסה מלא כסף. ברסלמניה טייסון, במקום לדפוק את אוסטין, עזר לו לזכות. שון נפצע בגב ברויאל ראמבל מול אנדרטייקר ואוסטין זכה בתואר לראשונה. לאחר מכן החל הפיוד המוצלח בהיסטוריה, בו וינס שנא שאוסטין נציג הארגון שלו, וזה הצליח ברייטינג. למרות ש-WCW הייתה בשיאה היא נלחצה. באפריל RAW ניצחה את נייטרו לראשונה מזה שנתיים, בגלל הקרב אוסטין-וינס בו פולי התערב לקראת פיוד. הוא הפסיד את התואר לקיין וזכה בו כעבור יום, ברייטינג עצום, ולראשונה צפו בסגמנט חמישה מיליון בתים. אנדרטייקר ומיק פולי נתנו את קרב הסאל שלהם ובמקום מיין איבנטר מכובד פולי הפך לאגדת הארדקור. לאחר אוסטין-אנדרטייקר שממש הצליח כי קודם יפה, אוסטין הפסיד בספטמבר את התואר כשקיין ואנדרטייקר הצמידו אותו, מה שהוביל לטורניר בו רוק זכה בתואר. אוסטין ניצח בפער את מיסאווה, שהפסיד לקאוואדה את התואר וזכה בו מקובאשי. קובאשי ופולי היו במקום השלישי והרביעי. ב-1999 היה צמוד, אוסטין השיג יותר קולות למקום הראשון אבל מיסאווה ניצח בהפרש של 145 קולות. הוא ניצח בקלות בפרס המדהים ואוסטין בפרס מושך הקהל. התוצאה סימנה את זה שמעדיפים קרבות טובים. ויידר, רוק וקייג'י מוטו סגרו את החמישייה, די צמודים. מיסאווה נתן ארבעה קרבות ברשימת קרבות השנה- הקרב ביוני מול קובאשי, הקרב מול קאוואדה ושני קרבות עם אוגאווה מול קובאשי וג'ון אקיאמה. גם שני קרבות מול ויידר כמעט נכנסו. אוסטין זכה בתואר מרוק ברסלמניה, שהצליחה אפילו בלי טייסון. וינס רוסו, שכתב אז, האמין בהחלפות תארים והתואר החליף ידיים כל חודש. הזכייה של אוסטין בתואר ביוני מאנדרטייקר שברה שיא רייטינג של 9.5%, כש-10.72 מיליון איש צופים בקרב, שי בכבלים. מיסאווה לא שלט בתואר שלו, הוא הפסיד בתחילת השנה לקאוואדה בקרב האחרון שג'ייאנט באבה ראה. קאוואדה שבר את היד ונאלץ לפנות את התואר. ויידר ניצח את אקירה טאו ומיסאווה זכה בתואר במאי. הוא החזיק בו עד אוקטובר כשוויידר שוב זכה.​
• ב-2000, היה מירוץ מרובע, אבל טריפל אייץ' השיג כפול קולות למקום הראשון. הוא היה ההיל הראשי בשנה הכי טובה לארגוני היאבקות, היה אלוף עם פיודים מול פולי ורוק ששלטו בפיוד השנה, כמעט זכה בפרס הברולר והביא ארבעה קרבות בעשירייה הראשונה- שניים עם פולי במקום השני והשישי, איירון מן מול רוק ולאסט מן סטנדינג מול ג'ריקו. הוא ניצח בפער של 278 קולות את קאוואדה. כל אול ג'פאן עזבו לטובת NOAH וקאוואדה שמר על הארגון חי כל השנה, ונלחם מול אלוף IWGP קאנסוקה סאסאקי בקרב היסטורי באוקטובר. רוק הגיע למקום השלישי למרות שמשך מלא קהל. קאזושי סאקוראבה, שזכה ביפן למרות שהיה מתאבק שוט וג'וניור, הגיע למקום הרביעי, דבר ראשון עבור מתאבק שוט. סאקוראבה ניצח את רויס גרייסי לאחר שעה וחצי והפסיד אחר כך בטורניר. הוא ניצח גם את רנזו וראיין גרייסי ומינף את PRIDE. בהתחשב במה שקרה, סאקוראבה מתחזק- קאוואדה הציל את אול ג'פאן וטריפל אייץ' נתן שנה אדירה, אבל סאקוראבה גרם לארגון מפסיד להפוך למספר אחת. שנה ענקית וכל הארבעה היו ראויים, ויכלו לנצח בכל שנה אחרת. ב-2001, זה היה מירוץ דו ראשי ולא צמוד. כמה שנים לאחר שהברכיים שלו נפצעו, קייג'י מוטו בן ה-39 החייה את הקריירה שלו. הוא עבד בניו ג'פאן אבל היה באול ג'פאן, וניצח את קאוואדה ואז את ג'נצ'ירו טנריו ביוני על הכתר המשולש בקרב השנה. הוא ניצח בהפרש של 1,147 קולות את אוסטין, ששלט ב-WWF והכניס המון כסף לקרב שלו מול רוק ברסלמניה. האירוע הכניס 42.56 מיליון, 3.5 מהם בכרטיסים. אבל ההיל טרן של אוסטין הוביל לירידה עסקית. מוטו הפסיד ליוג'י נאגאטה ב-G-1 והחייה את אול ג'פאן הגוססים, אבל כשהשתלט עליהם הרג אותם. ה-WWF לא התאוששו למרות שאוסטין חזר להיות פייס. הוא החליף את התואר עם קורט אנגל שזכה בתואר בפיטסבורג לשבועיים, והפסיד לכריס ג'ריקו בסוף השנה לאיחוד עם תואר WCW. אוסטין נתן שלושה פיודים אדירים- מול אנגל, רוק וטריפל אייץ'. הוא נתן גם ארבעה קרבות ברשימת קרב השנה- עם טריפל אייץ' מול כריס ג'ריקו וכריס בנואה בקרב בו טריפל אייץ' נפצע, קרב שתי הכרעות משלוש מול טריפל אייץ', מול רוק ומול בנואה בסמאקדאון כשחטף עשרה סופלקסים. אנגל היה מקום שלישי רחוק. ב-2002, שוב מירוץ דו ראשי בין הוורקר למושך הקהל, והוורקר ניצח. שנתיים לפני כן הפך קורט אנגל בן ה-33 למדליסט הזהב הראשון מאז הנרי דגליין שזכה באליפות עולם. הוא היה הראשון שזכה בתואר, מדליה, אליפות העולם לחובבים ואליפות NCAA. ב-2002 הוא זכה בתואר רק לאחר התקופה של ההצבעה מביג שואו. חוץ מאקירה מאדה, הוא היחיד שזכה ולא היה אלוף עולם. אבל הוא שלט בפרס המדהים, היה בשלושה פיודים טובים, היו חסרים לו שני קולות למקום הראשון כדי לזכות גם בצמד השנה עם כריס בנואה, זכה בפרס המתראיין, פרס הטכני ובקרב השנה עם בנואה מול אדג' וריי מיסטריו. הוא היה יכול לזכות בכל שנה, אבל הפעם היו חסרים מועמדים. בוב סאפ בן ה-28 משך קהל, הוא היה שחקן NFL שקצת התאמן ב-WCW ולאחר ההפסד לאנטוניו רודריגו נוגיירה הפך לתופעה תרבותית ביפן שהביא רייטינג ל-K-1. סאפ היה ייחודי ושלט ב-MMA, ב-K-1 ובהיאבקות היפנית, והיה טירון השנה הראשון שהגיע לחמישייה הפותחת, שמונה חודשים לאחר הבכורה שלו. הוא גם היה הראשון שזכה בפרס המתאבק ביפן שלא היה יפני וזכה בקרבות השנה בסקרים של MMA, של K-1 והיאבקות. אנגל ניצח בהפרש של 291 קולות. מוטו, אלוף הכתר המשולש פעמיים, הגיע למקום השלישי. ג'נצ'ירו טנריו הגיע למקום הרביעי. הוא היה אלוף כתר משולש חצי שנה, לאחר שניצח את מוטו על התואר באפריל והפסיד באוקטובר. בגיל 52 הוא המבוגר ביותר בחמישייה הפותחת. יוג'י נאגאטה, במקום החמישי, היה מנצח אם היה מנצח את מירקו קרו קופ ואז מכהן כאלוף IWGP, וזה נכשל.​